התהוות
הדחיפה להתבונן לעומק בקשר בין מחלות האדם למחלות ביקום התעוררה משני טעמים שחברו להם יחד. האחד מדבר על האדם כמיקרוקוסמוס, כבעבועה מוקטנת של היקום כולו. והאחר – ריבוי המחלות סביבנו, איכותן הדרמטית, ונגיעתן בשכבות גיל הולכות וצעירות.
נראה לי לא נכון לקבל את התהליך כחלק מהתפתחות אבולוציונית, ש”אין ברירה” מולו.” חוסר אונים”, כנושא, מעורר אצלי שאלות שמבקשות למצוא את ה”אונים” המקופלים והמסתתרים להן בתוך חוסר האונים.
נתחיל בתופעה הנקראת “סרטן”:
בצורה פשטנית, תא, או קבוצת תאים מתרבה ומתרבה וכך דוחקת תאים ורקמות סביבה ומשתלטת על המרחב.
למעשה, (מתוך ספרו של ויליאם ר” קלארק “מין ומוות”) תאים מתים וחדשים נולדים תחתם כל הזמן. אחת מצורות המוות של תאים נקראת “מות תאים מתוכנת” programmed cell death. בכל תא בגופנו קיימת תוכנה מובנית להשמדה עצמית, אם וכאשר יתעורר הצורך. כשתא עולה על דרך המוות ב”התאבדות” הוא מעתיק מהדנ”א הוראות למותו שלו. ואז התא מתחיל להשמיד עצמו. הדנ”א נשבר למיליוני חתיכות זעירות. התא כבר מת. שאר חלקי התא אינם מבחינים במותה של מערכת הפיקוד ולכן התא מסוגל לפעול זמן מה לאחר מותו. (עובדה חשובה כאשר דנים בהפרש הזמנים בין תחילת תהליך הבראה מנטאלי/ רוחני/ רגשי/ … לבין התוצאות הפיזיות). ריקוד המוות של התא מתחיל בהתנתקותו משאר התאים סביבו. פיסות קטנות של התא מתנתקות וצפות לאיטן בזרמי הלימפה שמסביב. כשכל חלק מחלקי התא ממשיך בתפקודו המקורי (הריבוזומים ממשיכים לייצר חלבון. המיטוכונדריה מייצרת אט”פ וכו”). אותם חלקיקים, שנקראים “גופים אפופטוטיים” נאכלים בשקט וביעילות ע”י התאים הסמוכים. התאים שנעלמים בהתאבדות משאירים אחריהם רקמות רגילות ובריאות.
קיים מנגנון נוסף בגוף, כזה המציל ממוות, שנקרא “גורם גדילה”. מנגנון זה מבטל את תוכנת המוות. מנגנון זה בא לידי ביטוי, למשל, במערכת החיסונית. הלימפוציטים (תאי דם לבנים) נעים במרחב הגוף, אם הם פוגשים איום לגוף ומחסלים אותו, הם מתוגמלים ע”י “גורם גדילה” וזוכים ב”אריכות ימים”. (ושוב, עובדה שהמשמעות שלה תובן בהקשר לתופעת ה”סרטן” מאוחר יותר). תא שנשאר בחיים באופן זה עשוי לחיות 5 – 10 שנים והוא משמש סוג של “זיכרון” לפתוגן שמערכת החיסון נתקלה בו בעבר ו”חיסלה”. (*)
אז בעצם תאים סרטניים הם תאים שמנגנון המוות המתוכנת שלהם נפגע והם מתרבים ומתרבים ומתרבים…
מה אנחנו יכולים להבין מכך?
שאולי תא סרטני הוא תא שזכה בצ”ופר בצורת “גורם גדילה” ועל כן מנגנון המוות הטבעי שלו בוטל. ומעתה הוא יחיה חיי נצח… או מסיבה אחרת (גורמים רגשיים, גורמים סביבתיים..) נפגע מנגנון המוות הטבעי שלו. אותה רקמה “נצחית” משתלטת על סביבתה וביהירות מה דוחקת את הרקמות האחרות, לוחצת אותן, פוגעת בתפקודן. מפרה את האיזון העדין שקיים בין כל חלקים של המכלול הנקרא “אדם” וכאילו כולם צריכים להתחשב בה (לקחת את קיומה בחשבון)…
ואם ננסה לזהות תמונה זו אצל האדם נושא המופע. יכול להיות שחלקים ממנה נראה בהתנהלותו. אולי איזה רצון לרצות ולריצוי. אולי איזו השתלטות על הסביבה. (גם אם עדינה ומוסווית). אולי איזו התפשטות (כיבוש שטחים) ע”ח הסביבה והסובבים. אולי איזו יהירות מה בגין מצבו הפגיע…
איפה אנחנו רואים זאת בטבע?
נראה כי המקבילה לתופעה הסרטנית בטבע הוא דווקא האדם ה”נאור”. זה שכבש את הטבע, השתלט עליו, דחק אותו עד כלות ופגע אנושות בתפקודו (מים, אטמוספרה, אדמה, מזג אויר…). זה שמכריז ביהירותו כי רבה, “אני.., למעני…, שלי..”. “גורם הגדילה” ביטל את מנגנון האיזון העדין בטבע, מנגנון “המוות המתוכנת”. במקביל למנגנון ה”מוות המתוכנת” קיים מנגנון מוות נוסף בגוף, מוות אלים, כאוטי ופרוע, שנקרא נקרוזיס. ה”מאקרופאגים” הבאים לסלק את התאים המתים וההרוסים האלה מהגוף, יוצרים רקמה צלקתית המקשה על התאים הבריאים לנוע לאזור הפגוע ולתפקד ביעילות. אוי כמה דומה התנהגותו של האדם עם הטבע…
איך מבריאים ממצב כזה?
הרבה עבודת שיקום. שינוי כיוון.
ממקום של השתלטות למקום של שיתופיות. ממקום של יהירות למקום של צניעות. ממקום של ריצוי למקום של שותפות. ממקום של “רק אני” למקום של “גם אני”. ממקום של נפרדות למקום של אחדות.כל מקרה לגופו.
(*) תא שתוגמל ע”י מערכת הגדילה ונשאר בחיים למשך 5 – 10 שנים, משמש סוג של “זיכרון” לפתוגן שמערכת החיסון נתקלה בו בעבר ו”חיסלה”.
להבנה זו חשיבות רבה נוכח העובדה שתאי ה”סרטן” “התנקו” טכנית, בדרך זו או אחרת, מהגוף ובכל זאת אנחנו עלולים לחוות תופעה שניונית כעבור מספר שנים. לרפואה המערבית הסברים משלה ואין בכוונתי להתווכח עם דעתם ובעיקר משום שאינני מבינה ברפואה זו.
אציע הסבר המקובל עלי (מניסיוני עם עצמי ועם אנשים שהחליטו להבריא את חייהם), שאומר: גוף האדם הוא רק מרקע עליו מוקרנת צורת המחשבה שלנו, דעותינו, אמונותינו, יחסנו אל אירועי/ מציאות חיינו, … וכאשר אנחנו רוצים לטפל בשורש “מחלתנו”, הרי שכל עוד נחזיק בצורת המחשבה שמזינה את אירועי חיינו ובאה לידי ביטוי במופעים פיזיים בגופנו, הרי שגם אם “נטפל” במופע, התנהלותנו זו תאפשר שניותו. בקיצור, נשנה את התסריט, תשתנה ההצגה על הבמה.