התהוות
עשייה לעומת טמטום
שיכולה להיות גם
יוזמה לעומת סבילות
בואו נראה לאן זה יוביל אותנו.
כשאני אומרת עשייה, ברגיל האסוציאציה הראשונית מעוררת תמונה של אדם עסוק. שיש לו מה לעשות ואולי אפילו הרבה לעשות. אלה יכולים להיות עיסוקים שונים, עסקנות שונה, מעשים שנעשים.. ואם נעמיק מעט אל מעבר לשכבה החיצונית נוכל להבין שהאדם עסוק החוצה. ממנו והלאה.
כשאני אומרת טמטום האסוציאציה הרגילה היא משהו מאד נייח, שפוך, בוהה,.. כל אחד והמילים שלו. בעצם הכוונת לתאר משהו בדיוק הפוך לזה שעושה. אז בואו נגיד שרובנו חושבים שאנו מצויים ברגיל בתחום העשייה ופחות בתחום הטמטום.
אם כך אני צוללת אל תוך העשייה.
כבר אמרתי שהנוהג המקובל במקומותינו אינו טוב או רע. תוצאותיו, שבאות לידי ביטוי במציאות בה אנו חיים, מבקשות מחשבה בוחנת.. כן, כן, המשפט הזה שאומר שהאדמה חולה והמים חולים…. הפוליטיקה חולה הפוליטיקאים חולים… העולם חולה! (תיאור שחוזר על עצמו במאמרי..) אז גם בנושא העשייה כדאי לבחון זווית ראיה נוספת או שונה מהרגילה, כדי שאולי יתגלה לנו נוף אחר?
עשייה תהיה משהו אקטיבי לעומת טמטום שיהיה משהו פאסיבי. האקטיבי יכול גם להיות בעצם ההתעניינות שלנו במה שקורה בתוכנו. למשל האם מה שאני מרגישה מותנה בתבנית אליה אני מורגלת, או שאני מרגישה מתוך מרחב צורות מחשבה.
כשאני מרגישה מתוך ההתניה, אני בעצם טומטומית/ קהת חושים/ אוטומט/ אני מרגישה מה שאמרו לי שאמורים/ צריכים להרגיש. אינני בודקת עם עצמי אם אמנם זו ההרגשה שמתעוררת בי. (לא אכנס לדוגמאות, כי אנחנו עלולים להיתקע בויכוח האם הדוגמא הספציפית הזו מביאה לידי ביטוי את האמור לעיל או לא וכד’. לכן אני מזמינה אותנו לפנות אל עצמנו ולתור אחר התנהלויות קטנות שלנו מול ההתניה/ המקובל.
אין לי ספק שלכל אחד מאיתנו יש איזו ‘מרידה’ קטנה בנורמה, כזו שהוא מרגיש אחרת ממה שמקובל להרגיש או לחשוב..) אז, אני חושבת שאני אקטיבית ובעצם גיליתי שאני פאסיבית…
הורגלנו לצורת ‘אכילה’ ולטעמים כלשהם. חלק מאיתנו ממשיך ודבק באותם טעמים ובאותה צורת ‘אכילה’. ככה אני רגיל” את זה אני אוהב”. אני חושב שאני אוהב את ההתניה/ התבנית אליה הורגלתי. לא הקדשתי אפילו שנייה לבדוק מה מכילה אותה ‘אהבה’, ממה היא מורכבת, למה היא מתאימה ולמה היא מיועדת.., מתי היא מתאימה ומתי אינה רלוונטית.. עליתי על אוטומט והוא רץ. אגב, כשאני מדברת על אכילה אני מדברת על מזון שיכול להיות בתחום האמנות, הבידור, החברה, המדע, … כל מה שמזין אותי ברבדים השונים.
אז איפה אני/ אנחנו אקטיביים?·
* בביקורת, ובעיקר עצמית – אני לא יודעת, לא יכולה, לא מספיק טובה, לא…. לא.. ולא
* בבריחה מהתבוננות פנימה או העמקה בפגישותיי עם החיים. שזה אומר שלעיתים קרובות אני מוצאת עצמי נהנית לברוח לעשיית טכנית ואל החוץ כמו בישול, ניקוי הבית, כביסה, גינה, להתגייס למען מישהו אחר, לשבת מול הטלויזיה… הבנו נכון?
* למידה והעמקה בחומרים בהם אני עוסקת. נשמע חיובי ביותר אבל ה’עוד מאותו דבר’ משאיר אותי באזור הנוחות/ המוכר. ואם אבדוק לעומק בעצם לא נוצרו קשרים חדשים במוח, שהם מעידים על התחדשות, אלה הקיימים תופעלו ואולי שכבת המיאלין עליהם.. אינני יודעת אם קורה לה משהו אחרי שהיא מתגבשת (?..).
* בלהעביר הלאה את ה’חכמה’ שצברתי בחיי. רובנו עושים זאת בשמחה. קל מאד להגיד לאחרים איך נכון להתנהל או במילים אחרות לעוץ עצות ל’חיים נכונים’..אחלה דבר. אבל גם בתחום זה, כאשר אנחנו מנגנים אותה מנגינה חזור ושנה, הנגינה תהיה נכונה, מדויקת, זורמת.. אבל שוב, נשארנו ברמת ה’עוד מאותו דבר’.
* הימנעות מ… או במילים/ ‘חברותיות’, באוטיזם נאור. המקום המעדיף להישאר כאילו בתוך עצמי ולפנות עצמי לעיסוקים המעניינים אותי.. אבל גם כאן אני תקועה ב’עוד מאותו דבר’.
* עוצרת רק כי כל האחרים משקפים עוד מאותו הנ”ל.
בקיצור אנשים יקרים, מכל הנכתב למעלה מסקנה מאד מיוחדת ניתן להסיק. באיזה שהו מקום בעצם אנחנו עוצרים את החיים שלנו. כשאיננו זורמים עם ההתפתחות הטבעית של החיים, שקורת בין אם נתייחס אליה ובין אם נתעלם, אנחנו מביאים עצמנו למקום שהצמיחה בו מוגבלת, שהתנועה בו מוגבלת. שהסטגנציה בו באה ליד ביטוי במופעים פיזיים מוחשיים על גבי המרקע, שהוא בשפתנו, גופנו היקר או אירועי חיינו. ואם זה הארמון שבנינו בחול, אנחנו יכולים לחרב אותו ולבנות חדש מתאים למי שאנחנו רוצים להיות ולא למי שנתנו לעצמנו להיגרר להיות.
*נכתב כאילו אישית, אבל כנראה נכון להרבה מאיתנו.