התהוות
אוטואימוני, המערכת לומדת
אמרנו שכל אירוע מאתגר את המערכת שנקראת אדם, ללמידה ולצמיחה אל מעבר למוכר ולממומש עד כה.
הבה נבדוק.
איך ילד לומד ללכת? תחילה צעד, קצת מתנדנד ובום, הטוסיק על הרצפה. העיניים רצות מאמא, לאבא, מחפשות אות וסימן לתגובה. תגובתם של הוריו (או כל מבוגר אחר) מזמנת לו הזדמנות ללמוד סוג של אינטראקציה עם הסובב אותו. אם יהיה זה בכי ובעקבותיו ניחומים רחמניים למסכן, או עידוד לאומץ לנסות ולהמשיך בדרך.
אם ריחמנו על המסכן, הרי שלימדנו אותו שחולשה וחוסר אונים הם כלי נפלא לסחיטה רגשית.
עודדנו את האומץ לנסות ולהתאתגר, לימדנו אותו שמכל אירוע לומדים ומתפתחים. הרי בסופו של דבר, כך או כך, הילד יבשיל אל תהליך ההליכה וילך.
אולם התהליך אינו כל כך ליניארי כפי שאולי משתמע מהאמור לעיל.
והרי כבר אמרו החכמים שכל יצור הוא יחיד ומיוחד במינו. בעל כישרונות ייחודיים ותמהיל יכולות המיוחדות רק לו. כך שתגובת המבוגרים מציבה בפניו אתגר, “מה אני בוחר ללמוד מהשתלשלות האירועים”. “נחשפתי לתגובות השונות.. ואיפה אני בוחר להיות”.. נכון, על פניו תוכלו לאמור הילד לא מהרהר בשאלות כגון דא. (מפאת גיל התפתחותו). אם כך, מעצם ייחודיותו הוא מגיב בדרכו המיוחדת בשלב זה. כך שלנו, המבוגרים, יש הזדמנות, להדריך ולהנחות אותו. ומעצם תגובתנו ומעשינו הוא יכול ללמוד איך אפשר לנצל את האירוע כאירוע מכונן ומלמד. ואז בצעד הבא, כאשר ייפול, למידתו תעמוד לצידו, הוא יקום וימשיך בניסיון ההליכה.
הגישה, שעומדת בבסיס השימוש בחיסונים כנגד מחלות, עובדת על אותו עקרון. מכניסים לגוף חיידק מוחלש, נותנים לגוף להתמודד עם החיידק. המערכת החיסונית לומדת אותו ומפתחת נוגדנים מולו. ואז, כאשר אנחנו פוגשים בחיידק במלא כוחו האמיתי, תהליך הלמידה אמור לעמוד לצידנו. התגברנו עליו פעם אחת, ומכאן ואילך כאילו איננו מאוימים (האומנם? זו שאלה לדיון ואולי בפעם אחרת)
אז מה אנחנו מנסים להגיד.
ראשית, כאשר אנחנו מאתגרים עצמנו/ את המערכת הנקראת אנחנו. אנחנו פוגשים אירועים חדשים, כאלה שמזמנים לנו הזדמנות לפתח כשרים חדשים.
למשל, שפה חדשה שלומדים מפתחת קשרים חדשים במוח (אקסונים). ככל שנעמיק ונשתמש בשפה, יהפכו הקשרים החדשים במוח לברי קיימא ויציבים (האקסונים יעטפו במיאלין ויהפכו לכושר יציב (לעומת זמני).
מכאן, שככל שאנחנו מתגוונים בהתנסויותינו, כך אנחנו מתפתחים/ לומדים/ מרחיבים את יכולת ההתמודדות שלנו עם המזדמן בדרכנו.
וכבר אמרנו שגם המערך הרפואי, ביסודו משתמש בעיקרון הזה (חיסונים). הרי שהמסקנה שאפשר להסיק מכך היא שככל שהמערכת החיסונית שלנו פוגשת הזדמנויות מאתגרות (חיידקים, וירוסים, מחלות וכד..) הרי שכישוריה מתרחבים, משתדרגים, ויכולתם להתמודד עם מגוון אתגרים הולך ומתרחב.
ואיך כל זה מתקשר לתופעות אוטואימוניות?
נבין שבתופעות אלה מעורבת המערכת החיסונית, שיש משהו שמזדמן לה להעמיק בלמידתו.
הנושא הוא אחדות ונפרדות. אם אני חלק ממכלול או עומד בפני עצמי.
ואם אני חלק ממכלול האם אני משתלב בו ומשתף איתו פעולה, תוך שמירה על ייחודיותי. או שאני מבקש מהמכלול שיתאים עצמו אלי, שאם לא כן, אני פורש/ מורד.. או נטמע ומוותר על ייחודיותי.
במאמר מוסגר, המערכת החיסונית אמורה לזהות את חלקי הגוף השונים כחלק מהמכלול. באי הזיהוי, כאילו שינתה את ה’סיסמא’ ללא תאום עם שאר באי המערכת. במקרה זה כאילו מבקשת משאר משתתפי המערכת להתאים עצמם לגחמותיה.
ותכלס, איך לומדים להתגבר על תופעות אוטואימוניות?
לומדים את חכמתה של המערכת החיסונית.
לומדים על מה היא מרמזת בהתנהלותה זו.
לומדים את ייחודיותו של הנושא איתו עליה ללמוד לשתף פעולה.
חוקרים את המקומות בהם אנחנו מתנהלים בצורה דומה לזו המשתקפת על בימת גופנו הפיזי.
לומדים מי מנהל את ההצגה שעולה כרגע על בימתנו.
לומדים את תפקידם של התסריטאי, הבמאי והשחקן ומנהלים אותם.