התהוות
הרהורים
אסוציאציות:
התכנסות, התכרבלות, התכווצות, רעד, רוח, קיפאון, סטגנציה, סגור, תחום, בדידות.
מה זה מעורר:
תנועה (כדי לא לקפוא/ למות), התרחבות, פתיחה… בעצם ברגע שתתחיל התנועה כל שנאמר לעיל, ישנה כיוונו.
מבחינת ההבנה הסינית:
קור = מחלה בעיקר בגלל הקיפאון, הסטגנציה.
אז למה כשנכנס הקור לקיבה, אנחנו משלשלים?
למה כשנכנסת הלחות לגוף ומתקבעת לה, היא הופכת לליחה וכשזו נתקעת אנחנו מגלים גושים של שומן, תאים שמסרבים להתחלף (למות ולפנות מקום לחדשים).
אז אולי כשהלחות החמה מתקבעת – זה יבוא לידי ביטוי בדלקות.
וכשלחות קרה מתקבעת, יבוא הדבר לידי ביטוי בפקקי תנועה מוצקים…?
מה הקור אומר לי?
שיש שם משהו תקוע ואם יתחיל לזוז, ישתנה. הקור מזמין תנועה/ חיכוך, כדי שיופק חום. אם הקור מכווץ אז אולי הכיווץ יוצר את הקור? ואז פתיחה, הרחבה, וריכוך יכולים לאפשר למשהו אחר להיכנס, אולי לחום. מאיפה חום? מעצם היותו תמיד חלק בטבע. יין ויאנג משלימים זה את זה ובמקום שהאחד מגיע לשיאו השני מתחיל. חוק היין והיאנג פועל במערבולת. תחילה הסחרור כלפי פנים ולמטה וכשמגיע למטה משתנה כיוון הסחרור החוצה ולמעלה.
בעצם מה שאנחנו עושים בשני המקרים הללו נובע מתבנית מחשבה שגויה. מה זה אומר?
כשמסתחררים במערבולת, מרוב בהלה ופחד אנחנו מנסים לשנות את כיוון הסחרור ולא מאפשרים לטבע הדברים להתרחש. אין לנו מספיק סבלנות או אומץ להמתין עד שהתנועה תשתנה מאליה. יכול להיות שמעשית אין לנו מספיק אויר כדי להמתין עד לשיא הסחרור בכיוון למטה.
מכאן נקיש לגבי הקור. בד”כ אנחנו מתכווצים בקור ומתכנסים וכך לא מאפשרים להיפוך הכיוון להתרחש – להפיק חום.
אז איך זה מתקשר למחלה?
כשמשהו במרקע עליו מוקרנת צורת מחשבתנו משתבש.. אנחנו רצים למי שאנחנו חושבים שמבין בשיבושים הבאים לידי ביטוי בגוף. כאילו הגוף הוא ישות נפרדת מאיתנו. ואז המישהו שאמור להבין ב’אנחנו’ מתחיל לחפש מה לא בסדר אצלנו. הוא מחפש איזו הצגה מציגים הערב על המרקע. הוא לא מחפש את הבמאי, היוצר,.. אולי הוא יכול להתייעץ איתם ולקצר תהליך. הוא מחפש ומתוך מה שהוא מכיר, הוא קובע: “אתה חולה ב..”
התהליך המעניין הזה, שכאילו איננו יודעים דבר, כאילו איננו מבינים מה קורה איתנו. ראשית משבית את מחשבתנו. שם אותנו על ניוטרל, לאן שיזיזו אותנו נזוז.
עצם החיטוט והבדיקות שם אותנו על מסלול חוסר ודאות, חוסר ביטחון עצמי.. מקום שבאמת מרגיש חולה, חסר אונים, מפוחד, דואג.. גם אם לא היינו חולים לפני רגע.. עם כל הדאגה הזו והפחד אנחנו יוצרים יופי של מסלול למחלה.
אז מה ראינו כאן?
ההצגה על המרקע מכווצת אותנו, מכנסת אותנו, מדאיגה אותנו, מפחידה אותנו. כך היא משבשת את ריגשותנו, מבלבלת דעתנו, סוגרת אותנו, מפרידה אותנו מהחיים סביבנו.. מקררת אותנו, תוקעת אותנו ועלולה לגרום למחלה.
מה עושים?
מי שיצר את ההצגה יכול גם להוריד אותה מהבמה. שיואיל נא ללכת אצל עצמו ולחפש את שביל ההבראה. בשביל הזה אמרנו צריכה להיות תנועה, פתיחה, התרחבות. כדאי לפנות מקום לדברים חדשים ומתחדשים, שיגבירו את התנועה הפנימית, יפיקו חום וישנו את ההצגה.
איך עושים זאת?
תשובת מיליון הדולר.
אז זהו שאין תשובה כזו.
כל אחד מאיתנו אמור למצוא את הדרך הנכונה לו.
נכון, לא חייבים להמציא את הגלגל. אבל הבחירה, נכון שתהיה על בסיס של מחשבה רחבה מעבר לה היינו רגילים עד כה.
ולשם כך אפשר להיעזר במלווים בעלי ניסיון, שילוו אותנו בדרך אל עצמנו.