"למה" ו"מדוע"

למה: מילת שאלה נפוצה ביותר. ונתחיל לדון בסוגיה זו כאילו בינינו לבין עצמנו. כאילו אין ‘אחר’ במרחב.

מתי זה קורה? כאשר אנחנו שואלים עצמנו למה אמרתי מה שאמרתי. למה עשיתי מה שעשיתי. למה קרה לי מה שקרה לי….

מה אנחנו מתכוונים להגיד לעצמנו בשאלה זו? יכול להיות שאנחנו מתכוונים להיכנס בעבי הקורה. לחקור לעומק על מנת להבין מה נוכל לעשות להבא, כדי שלא נחזור ונגיד מה שעורר את הצורך בשאלת ה’למה’. כדי שהתוצאה הבאה לא תדרוש את התהייה וההתחבטות, אלא יהיה מאד ברור שמה שאמרנו/ עשינו/ קרה, הביא לתוצאה מספקת.

מסקנה 1 : תוצאת אמירה/ מעשה וכד’ שאינה מספקת, דורשת להמשיך לעסוק בנושא, עד למציאת פתרון/ דרך פעולה/ אמירה מספקת.

האם יכול להיות שיש בשאלה זו מן הביקורת/ השיפוט? האם הבקשה ‘תסביר לי למה אמרת את שאמרת וכד’ אינה מרמזת על המרחב בין: אינני מסכים איתך, ועד ל מה שאתה אומר לא נכון, אתה לא יודע, אתה.. אתה.. אתה לא בסדר.

האם בתגובה ל’למה’ יבואו בד”כ המילים ‘כי’, ‘כדי’, ‘בגלל’.. או תירוצים/ הסברים/ התנצלויות אלה ואחרות..?

מסקנה 2: ‘למה’ מעוררת צורך בהסבר וכמו שראינו, בהתנצלות/ התגוננות.

ורובד נוסף ב ‘עובי הקורה’: אמרנו שה’למה’ מבקש לחקור מה ואיך אפשר  לעשות, שהתוצאה תהיה אחרת.

האם באמת חשוב להבין ‘למה’? או שאולי מספיק אם נבין שמה שאירע אינו מספק/ נכון..? על כן אפשר לקפוץ ישר אל מה ‘כן’ ולחסוך את שלב התירוצים/ ההסברים וההתגוננויות. הזינוק אל השלב הבונה פותח את האינטראקציה ביני לבין הנושא תחת לסגור ולעורר התנגדות, כאשר אני מתעקש לברר ‘למה’.

ארשה לעצמי ‘לחפור’ הלאה. מקובל במחוזותינו (סביבה תרבותית) לחפש את שורש ההווה, בעבר. כאילו החיים שלנו הם קו ישר מהיום בו נולדנו עד ליום בו נסיים את מסענו בגוף הזה. צורת הסתכלות קווית (ליניארית).

האמנם? ה’סוציולוגיה’ הקלאסית מדברת על מעגלי התייחסות (Roll sets) שונים, בהם חי האדם. משמע, בת-אור נמצאת במעגל ההתפתחות האישית. במעגל ההתפתחות הזוגית. במעגל ההתפתחות ההורית, שהרי עם כל מעגל מתפתח של אחד מילדינו, אנחנו נדרשים להתהוות עם ההוויה החדשה. במעגל ההתפתחות ה’טפולית’, (צ’י קונג. שיאצו, דמיון מודרך, מיצוי יכולות, ליווי אנשים בדרך אל בריאותם…..)

נכון, יש קשר בין המהות אותה אנחנו מממשים בהווה למהות אותה מימשנו בתקופות חיים עברו. זהו קשר של הזנה. אנחנו חווים, לומדים, מחכימים, מתפתחים,.. ואת כל אלה אוספים לכדי ‘יכולות/ כישורים’, למען המטרה (עתיד) אליה אנחנו מתכוונים. (איך אנחנו מבקשים לחיות את חיינו, אילו ערכים אנחנו מבקשים לממש, איזו סביבה אנושית אנחנו מבקשים להשתתף ביצירתה…).

אנחנו רגילים/ מותנים תרבותית לחשוב, שאירועים שעברנו/ חווינו בילדותנו המוקדמת גרמו לנו להיות מי שאנחנו היום. המשפט נכון. רק הפעם נתבונן בו מזווית קצת אחרת מזו אליה אנחנו רגילים.

לדוגמא: אישה צעירה, בזמן פיתוח המעגל המקצועי שלה (לימודים וכניסה למעגל העבודה והצורך בביסוסו) נישאה. המעגל הזוגי דורש משאבי התפתחות. מעגל זוגי אמרנו? הופ, התרחב המעגל והפך מעגל משפחתי. ואז, ה”קן” למעגל המשפחתי מבקש גם הוא משאבי פיתוח… וכן הלאה.

כעבור 30 שנה, התינוק שנולד אז, כבר גבר בן 30. תיאורתית, יכול להיות שיש לו קשיים אלה ואחרים בתפקוד האישי, הזוגי, המקצועי, החברתי, המשפחתי, ההורי… ברור, הוא סוחב את עברו איתו. אמא שלו לא הייתה שם בשבילו, היא הרי הייתה עסוקה באילוצים ש… (תרוצים) ובגלל זה הוא היום לא ….

מה עשינו? נתנו לגיטימציה לקשיים של אותו ילד בן 30. מצאנו את הסיבה (התירוץ) ויש לנו סינר להסתתר מאחוריו. יש מי שאחראי ל’מוגבלותו’ של בן ה 30. הכל מסודר.

לעומת זאת: כאשר אנחנו פוגשים את אותו ילד בן 30, על קשייו העכשוויים, ולומדים איתו מה החכמה המסתתרת בבסיס התנאים בהם גדל. אילו כשרים הוא יכול לפתח בזכות אותה, נניח, עצמאות בה גדל?

כאן אנחנו בוחרים להכיל את תנאי גידולו ולהזין בהם את ההווה והעתיד. ללמוד אילו יתרונות אנחנו יכולים להפיק היום בהתבוננות מרחבית על אירועי העבר.

מסקנה 3: קיים קשר של הזנה בין תקופות חיינו השונות ולא קשר של משיכה מהעבר אל ההווה.

אם כך, ‘למה’  היא שאלה ממלכדת. עלולה (ברוב המקרים) לגרור תוצאה הפוכה מזו אליה התכוונו. כלומר: אנחנו מתכוונים בשאלתנו לעורר לפעולה, ומהכתוב לעיל נבין, שאנחנו עלולים לעורר התנגדות לפעולה ולגיטימציה לתקיעות ומוגבלות.